א. רע"א 6762/13 היא בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיאה שילה והשופטות נד"ב ופלאוט) מיום 29.8.13 בע"א 34918-07-10; רע"א 6793/13 היא בקשת רשות ערעור על פסק דינו האמור של בית המשפט המחוזי, וכן בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיאה שילה והשופטות נד"ב ופלאוט), שניהם מיום 29.8.13 בע"א 19565-05-12. עניינן של הבקשות - התדיינויות בקשר עם הסכמי הלוואה שונים שנחתמו בין הצדדים; המעורבים בחלקם משפחתית אלה באלה. יצוין כי שני פסקי הדין שכלפיהם מופנות הבקשות ניתנו ביום אחד על-ידי אותו הרכב, לאחר שהערעורים נשמעו בצוותא חדא, ובדין כך, שכן עניינם בפרשיות משיקות. ואולם, עסקינן בשני פסקי דין שונים, שבית המשפט המחוזי טרח להפריד ביניהם בפסיקתו, ולעניין דיוני זה נשוב להלן.
רקע
רע"א 6762/13
ב. המשיב ברע"א 6762/13 (להלן שאול) הגיש תביעה בבית משפט השלום בראשון לציון כנגד המבקשים באותה בקשה (להלן המבקשים) וכנגד אחיו, ישראל כהן (להלן ישראל) (ת"א 564-06). לטענתו של שאול, הוא העמיד לרשות המבקשים וישראל, בשנים 1997-1996, ארבע הלוואות בסך מצטבר של 240,000 ש"ח. עוד טען שאול, כי הוסכם בין הצדדים על ריבית חודשית בשיעור 2%. בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 23.5.10 (השופט שוורץ) נקבע (פסקה 29), כי "התובע [שאול - א"ר] העניק לנתבעים [המבקשים וישראל - א"ר] הלוואה בסך 240,000 ש"ח ... זאת בריבית 2% לחודש, כאשר הנתבעים התחייבו לפרוע את ההלוואה בחלקים שווים ביניהם, היינו כל אחד מהנתבעים אחראי בנפרד לפירעון רבע ההלוואה". בית המשפט דחה טענת התיישנות שהועלתה על-ידי המבקשים בנימוק כי באשר בקשה לאכיפתו של פסק בוררות שהגישו, הנסב בין היתר על ההלוואה שנטלו משאול, מהווה "ביצוע מקצת הזכות", ובאשר המבקשים הודו בחיובם לפרוע את ההלוואה לשאול במהלך תקופת ההתיישנות. נקבע (פסקה 42), כי "משהודו הנתבעים במקצת מזכות התובע, ממילא נדחית טענת ההתיישנות", וכי מרוץ ההתיישנות החל עם ביצוע "מקצת הזכות", ביום 30.6.06.
ג. המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי (ע"א 34918-07-10), ושאול וישראל מצדם הגישו ערעור שכנגד. בדיון שהתקיים ביום 9.2.12 הסכימו הצדדים על השבת התיק לבית משפט השלום לצורך דיון ב"דרך חישוב הריבית על סכום הקרן של התביעה מיום ההלוואה ועד מועד הגשת התביעה", ולאחר שתינתן הכרעתו של בית משפט השלום יהיו רשאים לחדש את ערעוריהם. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין.
ד. הדיון הושב איפוא לבית משפט השלום, ובפסק דין מיום 9.5.12 נקבע (פסקה 19), כי "דרך חישוב הריבית אליה כיוונו הצדדים היא ריבית של 2% לחודש בחישוב שנתי, היינו 24% לשנה כאשר ריבית זו תצטבר לקרן אחת בשנה". קביעתו של בית משפט השלום נסמכה, בין היתר, על פסק הדין בתביעה שהגישה גב' דינה חודאי (אחותו של מבקש 3 ברע"א 6762/13; להלן דינה) כנגדם וכנגד ישראל, בעניין הלוואה שהעמידה להם (ת"א 514-08-10), בו נקבע כי "ההלוואה נושאת ריבית חודשית בשיעור 2%". בפסק הדין נאמר, כי "לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בהלוואות של קרובי משפחה של נתבעים זהים ... לא ניתן להתעלם מכך שההלוואות הללו נזכרו בנספח א' להסכם פירוק השותפות של הנתבעים ... הן ההלוואות מצד התובע והן ההלוואה מצידה של דינה חודאי נשאו ריבית זהה בשיעור 2%", וכי "התרשמתי שיצחק [מבקש 3 ברע"א 6762/13 - א"ר] הוא ששלט בניהול התביעה של דינה חודאי, אחותו ... משמעותם האמיתית איפוא של טיעוני הנתבעים דנן, היא קביעת דין שונה לשאול ולדינה חודאי, הגם ששניהם חולקים מערכת הסכמית משותפת ומערכת נסיבתית זהה ... אני סבור שקיים חוסר תום לב של ממש בכך שמר חודאי ולצידו אהרון ואשר [המבקשים - א"ר] טוענים לפניי טענות שאינן מתיישבות עם הטענות שנשמעו בתביעתה של דינה חודאי".
ה. המבקשים ושאול חידשו את ערעוריהם בבית המשפט המחוזי. בפסק דין מיום 29.8.13 נקבע, כי את ההסכם בין הצדדים יש לפרש באופן שעסקינן בריבית חודשית שאינה מצטברת לקרן, וכי "אין זה סביר בעינינו כי הלוואה מסוג זה, אשר ידוע היה מראש שאין לה תקופה קצובה והיא תלויה גם בהכנסות החברה המשותפת, תישא ריבית דריבית, העלולה להפוך את הריבית לריבית דרקונית כפי שנתבע", ובנקודה זו התקבל ערעורם של המבקשים, ונפסק כי "החוב ייפרע כשהוא נושא ריבית חודשית בשיעור שני אחוזים שאינה מצטברת, מיום מתן ההלוואה ועד לפירעונה בפועל". באשר לערעור שכנגד נפסק, על יסוד סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, כי חיובם של המבקשים וישראל יהא ביחד ולחוד, ובנקודה זו התקבל הערעור שכנגד.
רע"א 6793/13
ו. הבקשה ברע"א 6793/13 נסבה על ההתדיינות בתביעתה של דינה כנגד המבקשים וישראל. בתביעתה של דינה בבית משפט השלום בראשון לציון (ת"א 514-08-10) נטען, כי ביום 4.3.97 העמידה למבקשים ולישראל הלוואה בסך 70,000 ש"ח. לפי הנטען בתביעה זו, ביום 6.2.10 דרשה דינה את פרעונה של ההלוואה, ומשסורבה דרישתה הגישה את תביעתה.
ז. בפסק דינו מיום 17.3.12 קיבל בית משפט השלום (הנשיאה בלטמן-קדראי) את התביעה. נאמר (פסקה 9), כי "ניכר כי התובעת [דינה - א"ר] אינה מכירה העובדות מקרוב, וכי ידיעותיה לגבי רוב ההתרחשות הרלבנטית נלמדה מאת חודאי, וניכר כי שני הנתבעים אשר העידו חשפו רק מקצת מהעובדות הרלבנטיות בפאזל של כלל היחסים והסכסוך, וזאת מבלי להקפיד ולהיצמד לאמת דווקא". בית המשפט קבע, כי חוב ההלוואה הוא לדינה, וכי מדובר בהלוואה אישית. עוד קבע בית המשפט (פסקה 15), כי המבקשים וישראל חבים ביחד ולחוד, וכי (פסקה 16) ההלוואה נושאת ריבית חודשית בשיעור 2%. בית המשפט דחה טענת התיישנות שהועלתה על-ידי ישראל, באשר "לא חלף מועד ההתיישנות מאז חלוף זמן סביר עד לבקשת הפירעון של ההלוואה בנסיבות" (פסקה 13). נאמר, כי "הנתבע [ישראל - א"ר] עצמו הודה כי לא צפוי היה פרעון מוקדם של ההלוואות, שכן נועדו להיפרע מתוך רווחי החברה, ורווחים כאמור, לפחות עד שנת 2008 לא היו", וכי גם התנהלותם של הצדדים אשר "חזרו ואישרו את החוב ואת חובתם לשלמו, מבלי לקבוע כי חלף זמן סביר לדרישת פרעון או פרעון" מלמדים אף הם כי לא חלפה תקופת ההתיישנות. נפסק, כי על ישראל לשלם לדינה את מלוא סכום ההלוואה אשר יישא ריבית חודשית בשיעור 2% החל מיום מתן ההלוואה, וכי חיוב זה הוא ביחד ולחוד עם המבקשים.
ח. ישראל הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 19565-05-12). הערעור הופנה כנגד קביעותיו של בית משפט השלום בעניין ההתיישנות, זהות הלווה וזהות המלוה. בפסק דין מיום 29.8.13 נדחה הערעור. באשר להתיישנות נאמר, בין היתר, כי בית משפט השלום "לא קבע כי מדובר בהודאה בזכות".
ט. מכאן בקשות רשות הערעור.
הבקשות
רע"א 6762/13
י. ברע"א 6762/13, המופנית כנגד פסק הדין בע"א 34918-07-10, מלינים המבקשים על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה חיובם כלפי שאול יהא ביחד ולחוד. לטענתם, קביעה זו עומדת בניגוד להודאתו של שאול עצמו, ובית המשפט המחוזי הכפיל בכך פי ארבעה את חיובם וגזר עליהם קריסה כלכלית. המבקשים מציינים כי בקשתם אינה נושאת אופי משפטי כללי, ולטענתם "ההיבט העקרוני שבבקשה זו הינו כולו במסגרת עשיית הצדק מחד ומניעת טעות קשה וחמורה במיוחד, שתגרום לנזק כבד ביותר".
רע"א 6793/13
יא. המבקשים ברע"א 6793/13 הם שאול וישראל. שאול משיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 34918-07-10. לטענתו, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הריבית אינה מצטברת לקרן ההלוואה "חותרת מתחת ליסוד של המושג 'ריבית' הן מבחינה משפטית והן מבחינה כלכלית, ואף אינה מתיישבת עם פסק דינו הקודם של בית משפט קמא", והיא "יוצרת תמריץ ללווה שלא לפרוע את חובו".
יב. ישראל משיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 19565-05-12. לטענתו, משך הזמן שחלף מן המועד בו העמידה דינה את ההלוואה ועד למועד הדרישה - 13 שנים - אינו סביר. נטען, כי בקביעותיו לעניין ההתיישנות הסתמך בית משפט השלום על מסמכים שנוצרו לאחר העמדת ההלוואה, וכי את זמן הפרעון יש לקבוע על פי הנסיבות שהיו בעת מתן ההלוואה.
הכרעה